זכרון רחוק

היא הכירה אותו, קולו נשמע מוכר מהעבר, עיניו במשקפי שמש כהים.

מלאת תחבולות, עכבישה ערמומית, לוכדת ברשתה ללא מאמץ… בהתחלה היא לא ממש יכלה להסתכל בצורה ברורה בעיניו, היא שיחקה שאינה מעוניינת וזה הכי הדליק אותו, איתגר אותו, צחקקה בעדינות מבדיחותיו, ענתה בקצרה לשאלותיו וחזרה לענייניה במיידי , כאילו כלום.

היא התכחשה לנוכח החשמל שגופה חש והוא עדיין לא קרוב בכלל, אם לא מפסיקים כזאת אנרגיה במיידית, אלוהים יודע לאן תתדרדר , היא התאמצה "לא להיות" אבל היא הכי נוכחת, הוא הבחין בחיוך הקטן המרמז, היא לא הישירה מבט כי היא תסמיק ואז תיתפס ….

מפעם בשבוע ביקור פתע, נהפך להרגל יומיומי, הוא פסח על מטלות והגיע אליה, אבל הוא לא קיבל כלום, למה הוא הגיע? הוא הרגיש את אותו החשמל, זה אדרנלין ופרפרים והכי חמור שזה ממכר, זה מעורר, היא קמה בבוקר בריקוד, מחכה לרגע… זה רגע אחד ביום אחר-כך מרגע אחד חטוף לשעה וגם 4 שעות לא תמיד מספיקות, אבל לא מוכנה להפסיד את זה, הצחוקים הקטנים הפכו לשיחות פרטיות, והחשמל מחשמל אפילו יותר, מה קרה כאן? זה לא היה ניתן לעצירה…

כל כך הרבה זמן הייתה חסרת עניין והוא כמו כוכב מנצנץ שהאיר את יומה, השכיח את הקשיים, שנים של קשר שסופו ידוע מראש, זה בלתי אפשרי…. היא חתכה… הוא לא הבין…. זה נגמר וזה עדיין שם, לא ממש חי אבל יש לו זכרון משל עצמו…